כולנו מכירות את הרגע הזה, אנחנו מתעוררות בבוקר והמירוץ מתחיל ברגע אחד. צריך להכין את הילד הקטן לביה"ס ולהקפיץ את הגדול לצבא, להכין להם משהו לאכול ולנהל הכל, תמיד אנחנו חייבות להיות בשליטה, לתת מעצמנו לכולם.
אבל רגע לפני שכל העומס מתחיל, אנחנו מסתכלות במראה, מביטות ומנסות לזהות מה השתנה.
אנחנו מסתכלות במראה, עמוק לתוך העיניים שמביטות בנו בחזרה ורואות בכל פעם איך השנים עושות את שלהם, הזמן אף פעם לא מפסיק לעבוד.
השנים עושות את שלהן, כל דבר שעברנו בחיים משאיר סימן.
אותם הפעמים שרתחנו מזעם ללא שליטה, כל פעם שחייכנו באהבה וכל הרגעים שצחקנו בלי הפסקה עד דמעות.. כל חוויה "מצולקת" בקמט, בשקע בעור הפנים, לטוב ולרע.